החיים שלי מתחלקים ל2: בבית ובצבא.
בצבא אני מרגישה התקדמות,מרגישה שאני לא תקועה שאני ממשיכה במסלול הנכון מבחינתי.
יש ימים של עצב וימים של שמחה... ממש כמו אצל אדם רגיל ונורמלי.
בבית אני מרגישה.... איך לומר... עצובה רוב הזמן, נזכרת באותם חברים שכבר אינם, פתאום נזכרת בזה שנותרו רק 2 וגם הם לא הכי זורמים בעולם, נזכרת שלא יצאתי עם מישהו כמו שצריך כבר כמעט שנה, לא הרגשתי נאהבת המון זמן.. נזכרת שיש לי עוד מעט רגילה ותאמת... אין לי מה לעשות בה. למה? כי פשוט חסרים לי חברים.
אל תבינו לא נכון, אני אדם חברותי, באמת שכן פשוט נסיבות החיים הביאו אותי למצב הזה:
צבא,פירוק מסגרת משותפת,סגירות מרובות, קורסים, נתק, שעות טש,תחומי עניין שונים....
כל מה שאני עושה בבית או שאני עושה לבד או עם המשפחה ... ויש לי אחלה של משפחה שלא תבינו לא נכון,
פשוט גם מהם לפעמים נמאס ולא הכל אפשר לעשות איתם...
אז מה עושים בעצם במצב כזה?
קשה להיות לבד...









